(א) סה יש חוטין שאסורין משום דם שבהם כו׳ מה שהכניס דין חוטין וביצים שאסורין משום דם ואיסור ג״ה בתוך דיני חלב משום שדין ניקור שיתבאר אחר זה הוא כולל לכולם:

(ב) ומ״ש כגון חוטין שביד כו׳ מימרא דאמוראי פג״ה (דף צ״ג):

(ג) ומ״ש וי״א דאפי׳ לצלי כו׳ הוא דעת התו׳ שם בד״ה חתכיה וכך הוא דעת הרשב״א בת״ה ועיין באשיר״י שם האריך בזה ומסקנתו כדברי הגאונים:

(ד) ומ״ש ואפי׳ למי שמצריך חתיכה כו׳ ז״ל הרא״ש שם ואם צלאו בלא חתיכה החוטין אסורין והבשר מותר ואפי׳ קליפה לא בעי וכ״כ בהלכות גדולות האי מאן דמטוי רישא צריך לאנוחי בית השחיטה לתתאי כי היכי דנידוב דמא והיכא דמשתלי והפכיה מוקרא הוא דאסור רישא גופא שרי אלמא דאינו אסור אלא המוח המתבשל בתוך הקרום אבל הראש מותר ואפי׳ קליפה א״צ ויש לתמוה על מ״ש רבינו הקרום אסור והמוח מותר שזה הפך דברי הרא״ש ע״ש בה״ג גם הוא עצמו כתב בסימן ס״ח המוח והקרום אסורים וכן משמע בסימן ע״א וב״י ז״ל תירץ דהכא מיירי כשהוציא המוח מן הראש וצלאו על האש ויש להקשות דא״כ מאי ולא הניחו על בית השחיטה דקאמר ואפשר דלפי פי׳ זה לא גריס כלל ולא הניחו כו׳ ולי נראה עיקר להגיה והניחו על בית השחיטה ומיירי בצלאו עם הראש ואפ״ה הקרום אסור כיון שלא חתכו וכדין שאר חוטין שצלאן ולא חתכן שהם אסור והבשר מותר והכא בעינן דהניחו על בית השחיטה כי היכי דליהוי המוח מותר ומהר״ש לוריא ז״ל כתב דהכא איירי דנפתח הראש בביקוע כדרך שפותחין אותו רק שהקרום לא נחתך ומ״ה לא שייך לומר שנתבשל בדמו ואינו אסור אלא הקרום ותדע דאי לא איירי בנפתח הראש איך שייך לחתוך הקרום דקאמר צלאו ולא חתכו עד כאן לשונו והוא דוחק וראיתי בדפוסי ויניציאה האחרונים דגריס המוח אסור והראש מותר ולא נהירא דבסימן זה אינו מפרש אלא דיני חוטין וקרומים אבל דין המוח והראש כתבו לקמן בסימן ס״ח וע״א ואפשר ליישב גירסת הספרים הראשונים והוא דמ״ש ואם צלאו ולא חתכו ולא הניחו על בית השחיטה האי ולא הניחו כו׳ הוי כאילו אמר או לא הניחו וכו׳ וה״ק אם צלאו ולא חתכו אפי׳ הניחו על בית השחיטה או אפי׳ חתכו אלא שלא הניחו על בית השחיטה בין בזו ובין בזו הקרום אסור והמוח מותר דלא נאסר המות אלא משום קרום שיש בו דם שמקיפו עצם הגלגולת מכל צד ולכך גם המוח אסור שנתבשל בתוך הקרום וכמ״ש התוספות והרא״ש לשם גבי רישא בכבשא וכשניקב העצם ולא חתכו לקרום א״נ הניחו על בית השחיטה דאז יש מקום לדם שבקרום לזוב לא נאסר המוח דלא ה״ל נתבשל בדמו ומיהו הקרום אסור דבהניחו על בית השחיטה ולא נחתך הראש לא נפיק מיניה דמו כיון שלא נחתך הקרום וכן אפי׳ בנחתך הראש ולא הניחו על בית השחיטה אין האש שואב כל הדם מן הקרום כיון שלא נחתך הקרום וכענין שכתב הרשב״א בדין החוטין שלא נחתכו ע״ל בסימן ס״ז מ״ש ב״י משמו אלא דקשה דא״כ משמע דבנחתך הראש ולא הקרום וגם הניחו על בית השחיטה דהקרום נמי שרי והא ליתא כיון דהקרום לא נחתך ודאי אסור בכל ענין ואם נפרש דה״ק או נחתך הראש עם הקרום ולא הניחו על בית השחיטה הא נמי ליתא דא״כ אמאי אסור הקרום כיון שנחתך אלא ודאי מיירי דהקרום לא נחתך וא״כ אף בנחתך הראש וגם הניחו על בית השחיטה הקרום אסור וקושיא זו קשה גם למה שפי׳ מהרש״ל אלא ט״ס הוא וצריך להגיה והניחו על בית השחיטה כדפרישית ויש להביא ראייה מקרבן פסח דבהניחו על בית השחיטה לא נאסר המוח דתניא בפ׳ כ״צ (פסחים פ״ד) רבי אומר נמנין על מוח שבראש כו׳ ופרש״י אפי׳ לא נמנה אלא על המוח יצא מפני שיכול להוציא המוח שבראש לגוררו בקיסם דרך האף וכיון שהפסח לא היו נוקבים בו העצם שבראש אלא צולהו שלם על ראשו כו׳ ותוחבו לשפוד לתוך פיו עד בית נקובתו כדתנן ר״פ כ״צ אלמא דכיון דאותביה אנחיריה מידב דייב דמא דרך שם ולא נאסר המות וה״ה בהניחו על בית השחיטה ומשם יש ראיה נמי לדברי הרא״ש ורבינו דאפי׳ למי שמצריך חתיכה גם לצלי אם צלאו בלא חתיכה הם אסורין והבשר מותר ואפי׳ קליפה לא בעי דהא הפסח נצלה עם כל החוטין שבו האסורין משום דם ולא נחתכו ואפ״ה לא נאסר הפסח כלל ולא היה צריך אפי׳ קליפה:

(ה) ביצי זכר כו׳ מימרא דמר בר רב אשי שם בפג״ה:

(ו) לשון הרמב״ם כו׳ פ״ז דהמ״א ונראה דס״ל להרמב״ם דמה שאמרו בפ׳ ג״ה חוטין שבעוקץ אסורין לא משום חלב כפרש״י אלא משום דם וכ״כ ה׳ המגיד וס״ל להרמב״ם דבכלל זה עוקץ הלב וכ״כ הרוקח וחותך עוקץ הלב ואזני הלב שבהן חוטין מלאים דם ואפשר דבכלל זה גם חוטי הדקין שהם כמו בית עכביש כי החוטין שקשה להסירם אם לא בטורח נקראין חוטין שבעוקץ כי עוקץ פי׳ זוית כההיא דפ׳ אין צדין כל היכא דאית ליה עוקצי ביבר גדול והכא פי׳ חוטין שבעוקץ חוטין שבזוית שנמשכין אנה ואנה וטורח לנקרן מפני ריבוי החוטין הדקין המתפשטין בכל זוית שבכנתא ולפ״ז כל החוטין שהזכיר הרמב״ם שאסורים משום דם ושצריך חתיכה ומליחה לקדרה הוזכרו בגמ׳ ועל כן לא השיג רבינו כ״א על הגאון שכתב בסתם דצריך לחתוך כל המקומות וכו׳ שאין זה מדינא דגמ׳ דמדינא דגמ׳ א״צ לחתוך אלא הגידין שהזכרתי כלומר שהזכרתים בפי׳ ובכלל זה גם הגידים שהזכיר ע״ש הרמב״ם בפירוש ודלא כמה שפי׳ ב״י ע״ש: גיד הנשה נוהג כו׳ משנה וגמרא ר״פ ג״ה: ונוהג בכוי ר״פ דם שחיטה (כריתות כ״א) ומשמע לשם דבכוי שהוא בריה בפני עצמה ואינה לא מין חיה ולא מין בהמה קמיירי ע״ל תחלת סימן ס״ו: ואינו נוהג בשליל כו׳ כר׳ יהודה לגבי ר״מ פ׳ ג״ה וע״ל בסימן ס״ד סעיף ג׳ לשם התבאר: ושני גידין הן בירך כו׳ מימרא דשמואל רפג״ה (דף צ״א.) ופי׳ רש״י פנימי הסמוך לעצם הוא גיד ארוך כו׳ ושם הוא סמוך לעצם כו׳ עד ועל שם שהוא בצד פנימי של ירך צד שכלפי ירך חבירתה כשהבהמה מחוברת קרי לה פנימי וחיצון גיד קצר הנתון לרוחב השופי כו׳ והוא נתון בצד חיצון של ירך (ובדף צ״ג) מייתי הך מימרא דשמואל ופי׳ רש״י פנימי גיד הארוך והוא בצד של ירך חיצון גיד הקצר שבסוף השופי לרחבו והוא צד חיצון של ירך עכ״ל פי׳ רש״י ופריך והתניא פנימי סמוך לבשר פי׳ רש״י והתניא פנימי קרי מובלע בבשר ומשני א״ר כהנא אקלודי מיקליד פרש״י אותו גיד הארוך חוזר ונכנס בבשר והתם קרי ליה סמוך לבשר ופריך תו והתניא דחיצון קרי סמוך לעצם דמשמע גלוי הוא ואינו מובלע בבשר ומשני א״ר יהודה היכא דפרעי טבחי הוי גלוי במקום חתך הירך כו׳ ומבואר הוא דכך הוא ההצעה מעיקרא אקשינן אמאי דקאמר דגיד הסמוך לעצם מבחוץ הוא נקרא פנימי לפי שהוא כלפי ירך חבירתה והתניא פנימי סמוך לבשר ואותו גיד שהוא כלפי ירך חבירתה אינו סמוך לבשר וא״כ בעל כרחך צריך לפרש איפכא דהגיד שהוא בצד חיצון של ירך הוא הנקרא פנימי לפי שמובלע בבשר ומשני אקלודי מיקליד פירוש לעולם אותו גיד שהוא בצד הירך שכלפי חבירתה הוא הנקרא פנימי אלא דמאחר שגם הוא נכנס בבשר נקרא סמוך לבשר וברייתא הכי קתני פנימי שהוא כלפי ירך חבירתה גם הוא סמוך לבשר דאקלודי אקליד וזהו שפי׳ רש״י אקלודי אקליד אותו גיד הארוך כו׳ כלומר לעולם אותו גיד הוא הפנימי שכלפי ירך חבירתה כדקסבר מעיקרא וכו׳ ובתר הכי פריך והתניא חיצון הסמוך לעצם כלומר היכי קאמר דהחיצון הוא המובלע בבשר ונקרא חיצון לפי שהוא בצד חיצון של ירך והתניא חיצון הוא הסמוך לעצם וא״כ בע״כ צריך לפרש איפכא דהגיד שהוא כלפי ירך חבירתה הוא הנקרא חיצון לפי שהוא גלוי ואינו מובלע בבשר ומשני היכא דפרעי טבחי הוי גלוי וכו׳ כלומר לעולם חיצון הוא אותו גיד שבצד חיצון של ירך ולפי שאותו גיד החיצון הוא סמוך לעצם היכא דפרעי טבחי קרי ליה נמי סמוך לעצם בברייתא ורש״י לא שינה פירושו ממה שפי׳ בתחלת הפרק ולמאי דמתרץ הברייתות דלא קשיא אדשמואל דא ודא אחת היא ומה שכתבו התוס׳ וז״ל שני גידים הם כאן פי׳ בקונטרס דקרי ליה פנימי משום דמובלע הרבה עד סמוך לעצם וחיצון משום דסמוך לבשר ואינו מובלע כל כך ובריש פרקין פי׳ בענין אחר עכ״ל נראה לפע״ד דשום פי׳ אחר בקונטרס היה לפני התוס׳ שפי׳ מימרא דשמואל כאן בענין אחר ממה שפי׳ בראש הפרק אבל לספרים שבידינו עכשיו אין רמז ראיה שפי׳ בענין אחר אלא שני הפי׳ מכוונים זה עם זה והרב ב״י ז״ל חשב דמה שפירש״י והתניא פנימי קרי מובלע בבשר דעל זה כתבו התוס׳ כאן פי׳ בקונטרס דקרי ליה פנימי משום דמובלע הרבה עד סמוך לעצם וכתב ע״ז מה שכתב ואין זה אמת דהדבר ברור דפי׳ הסוגיא הוא כדכתיבנא ועוד דא״כ לא הי״ל להתוספות לתפוס דיבורם שני גידים הם כו׳ היה להם לתפוס הדבור והתניא פנימי הסמוך לבשר כאן פי׳ בקונטרס כו׳ אלא האמת יורה דרכו שאיזה פי׳ אחר בקונטרס על ההוא דשני גידים שאינו בידינו עליו כתבו התוס׳ כאן כו׳ ובמ״ש הרב ב״י לא התיישב כלל על מה ששינה הקונטרס לפרש מימרא דשמואל כאן בענין אחר ממה שפי׳ בריש פירקין כי לא התיישב בדבריו רק השינוי שפי׳ הברייתא בענין אחר ממה שפירש מימרא דשמואל בריש פירקין אבל על השינוי בפירושא במימרא דשמואל לא התיישב בדבריו כל עיקר ולפי האמת אין כאן שינוי כל עיקר לכי הפירושים שבידינו עכשיו וכפי מה שהעתיק גם הרב ב״י ודו״ק:

(ז) ומ״ש וצריך לחטט אחריהם שם תניא גיד הנשה מחטט אחריו כ״מ שהוא כו׳:

(ח) ומ״ש אלא שהפנימי אסור מן התורה והוא הפושט בכל הירך מימרא דשמואל שהזכרתי בסמוך ולאו למימרא דמה שפושט בכל הירך הוא אסור מן התורה דאינו אסור ממנו אלא שעל הכף בלבד כדאמר שמואל להדיא לשם אלא ה״ק דאותו הפושט בכל הירך הוא שאסור מן התורה מה שעל הכף ממנו וכן פי׳ התוס׳ להדיא (בדף צ״ו) בד״ה דפשיט:

(ט) ומ״ש וקנוקנות כו׳ שם (דף צ״ב) העולה מן הסוגיא דקנוקנות שהם גידין דקים ההולכים באורך הירך מחמת הבשר מגיד החיצון לגיד הפנימי אסורין מדבריהם ושומנו מהנהגת הקדושים וכ״כ הפוסקים:

(י) וגופו של גיד כו׳ שם כעולא ולא כרב וכאביי מדקאמר כוותיה דעולא מסתברא:

(יא) ומ״ש ע״כ אינו אוסר תערובתו בפליטתו שם אסיקנא והילכתא אין בגידין בנ״ט ופי׳ רש״י סוף (ד׳ צ״ט) וכן רוב פוסקים דקנוקנות ושומנו אוסרין תערובתן בפליטתן דלא כריב״ם שכתבו התוס׳ בשמו (דף צ״ז) בד״ה שאני חלב וכן כתב בשמו בסוף (דף צ״ט) דלא החמירו בשומן יותר מבגיד והרא״ש גם הוא הביא דבריו וכ״כ סמ״ק ע״ש הר״י בר נתן מיהו נראה שהסכים הרא״ש לדברי רש״י ורוב פוסקים וכדברי רבינו:

(יב) ויש אוסרין אותו בהנאה הכי משמע מדברי התוס׳ פג״ה סוף (ד׳ צ״ט) וכ״כ הרא״ש ע״ש הר״ר יונה ושכן ראה נוהגים לאיסור בשאר ארצות זולת אשכנז שמוכרין ג״ה לנכרים מיהו הסכמתו הוא להתיר ואין ראייה מהזוהר פרשת וישלח דר״ש לטעמיה דאמר ג״ה אסור בהנאה ור׳ יהודה פליג עליה ומתירו בהנאה ור״י ור״ש הלכה כר״י מיהו בסמ״ק והגהותיו פסקו לאיסור ונכון להזהר בדבר:

(יג) ומ״ש לפיכך שולח אדם לנכרי ירך כו׳ משנה פ׳ ג״ה (סוף ד׳ צ״ג) ואתיא כמ״ד גיד הנשה מותר בהנאה כדאיתא בפרק כל שעה וזהו שכתב רבינו אע״פ שמחזיק לו טובה בשביל הגיד כלומר ואם כן יש לו הנאה אפילו הכי שרי:

(יד) ומ״ש ואם אינו נותנה לנכרי כו׳ פירוש דנתנה לו סתם דהשתא אף על פי שהנכרי סבור דאחר שטרח בה וחתכה ותקנה עד שראויה לו שלחה לו אין בזה משום גניבת דעת מאחר שנתנה לו בסתם ולא חיישינן נמי שמא יתננה לו בפני ישראל אבל אם נותנה לו בפני ישראל אסור אפילו מכרה או נתנה לו בסתם דיש לחוש בחתוכה שמא סבור ישראל כו׳ ולא כתב רבינו כאן דין נתנה לו בחזקת כשירה דהתם אפילו אינו נותנה לו בפני ישראל אסור משום גניבת דעת וגם חיישינן שמא יתננה לו בפני ישראל וכמו שנתבאר לקמן בסימן קי״ז כי שם כתב מסקנת הרא״ש כר״ת דאין חילוק בין מתנה למכר אלא בין סתם למפרש ויש לתמוה על מ״ש ב״י וז״ל וכך הם דברי רבינו שכתב שאע״פ שמחזיק לו טובה מותר מפני דאין במתנה גניבת דעת דקשיא טובא חדא דבירך שלימה ליכא גניבת דעת שהדבר ידוע שמתכבד בה טפי כשהיא שלימה מבחתוכה דהשלימה שוה יותר. ובגמרא נמי לא אמרו דאיכא גניבת דעת אלא בחתוכה דאל״כ מאי קא מתרץ הא דחתוכה לא משום דקא גניב ליה לדעתיה דא״כ שלימה אמאי מותר לשלוח אלא בע״כ בשלימה ליכא גניבת דעת וכדפרישית ותו קשה דפי׳ בדברי רבינו דאין במתנה גניבת דעת דאלמא במכר איכא גניבת דעת ובסי׳ קי״ז הסכים לדעת ר״ת דאין חילוק בין מתנה למכר אלא בין סתם למפרש ותו דהרב ז״ל סותר דברי עצמו שפי׳ בתחילה הא דכתב רבינו לפיכך שולח אדם ירך לנכרי כו׳ דאע״פ שמחזיק לו טובה גם בשביל הגיד א״כ נהנה הישראל אפ״ה שרי דמותר בהנאה וכאן פי׳ דר״ל דאין במתנה משום גניבת דעת ומבואר הוא שדבריו הראשונים הם עיקר וכדפרישי׳:

(טו) ומ״ש הילכך מי שבא מעלמא כו׳ כ״כ הראב״ד ומשמע דאם יש כאן בקי אסור לאכול ממנה עד דשיילינן ליה לבקי וכ״כ ב״י דכי היכי דגבי שחוטה לא סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין היכא דאיתיה קמן למיבדקיה ה״נ גבי ניקור אסורה עד דמחוי ליה לבקי וכתב הר״ן היכא דליכא בקי נמי לא סמכינן עליה אא״כ ידעינן שהשלים ניקורו הא לאו הכי אסור דשמא היה דעתו לחזור ולהשלים ולא השלים ואפי׳ ידעינן דהשלים ניקורו וגם אין שם בקי להראות לו אפ״ה בעל נפש לא יאכל ממנה ואע״ג דרוב מצויין אצל ניקור מומחים הם וכן כתב הרשב״א הצנועים מושכים ידיהם עד שיודעים שניקר אותם בקי במלאכה עכ״ל ונראה דטעמו דלא דמי ניקור לשחיטה דכיון דניקור אחורים רבו הלכותיו בקל יגיע לידי טעות הלכך יש להחמיר בניקור טפי וכך פסק הרב בהגהו׳ ש״ע אלא שהלשון נראה כמסורס:

(טז) הטבח נאמן על גיד הנשה כדרך שנאמן על החלב משנה ר״פ ב״ה והכי קתני בה לאוקימתא דגמרא אין הטבחין נאמנין על ג״ה ועל החלב דר״מ וחכמים אומרים נאמנין עליו ועל החלב ולשון רבינו כדרך שנאמן על החלב כן כתב גם הרמב״ם ונראה שבאו לבאר דאעפ״י דחכמים דקאמרי נאמנין היינו ר׳ יהודה דלדידיה ליכא טירחא דלא בעי בגיד אלא גמימה והלכך נאמנין ואנן הא קי״ל כר״מ דבעי חטיטה ואיכא טירחא אפ״ה נאמנין על הגיד כדרך שנאמנין על החלב דאע״ג דלית ביה טירחא כמו בגיד מ״מ אית ביה כרת ועי׳ בתוס׳: וכתב הרמב״ם כו׳ עד אבל לא נכרי שחוששין שמא יחליף בפ״ח מהמ״א:

(יז) ומ״ש אבל כל חתיכה כו׳ זהו מדברי רבינו ואיכא למידק דדין זה כתבו רש״י ע״ש רבו והסכים עמו הרא״ש אבל מיהו לא משמע מיניה דלכתחילה מותר לשלוח על סמך נטילת חוטי היד אלא דאם שלח לא אסרינן ליה דיעבד וכ״כ רבינו בסימן קי״ח וא״כ למה כתב כאן דמותר לשלוח ע״י נכרי לכתחילה ואפשר דמאחר דכתבו התוס׳ דכולי האי לא חיישינן בשולח ירך לחבירו ע״י נכרי שמא נזדמנה לנכרי ירך אחרת שלא נודע לישראל שהיתה טריפה עד אחר שניטל גידה והחליפה בזאת דלא שכיח שיזדמן כך ליד נכרי א״כ מטעם זה אפי׳ לכתחילה מותר לשלוח דלא גרע הניקור מחותם אחד במפקיד שעתיד לחזור לחותמו לראותו כדלקמן בסי׳ קי״ח וע״ש:

(יח) ויורד משם לגרגרת כו׳ בפרק ג״ה אמרי׳ דמוזרקי אסירי ופירש״י חוטי צואר וורידין עכ״ל וכתב ב״י ומשמע לי שהן חוטין אחרים זולת הוורידין שאמרו שצריך לחתכם בשעת שחיטה כמו שנתבאר בסי׳ כ״ב דהנהו כיון שחתכם בשעת שחיטה א״צ להסירם ודברי המחבר הזה בשלא הפריד הראש מן הגוף דאם לא כן לא היה צריך להוציא שום חוטין כלל משם דכיון שהפריד הראש מן הגוף כבר כל חוטין ששם נחתכו ושוב א״צ להסירם עכ״ל ב״י וכתב עליו מהרש״ל וז״ל ואני אומר בודאי בעל הניקור לא איירי בשלא חתך הראש דא״כ הוה ליה לפרושי שהרי הדרך לעולם לחתוך הראש אלא נראה דוקא בוורידי השחיטה יש חילוק בחתך הראש אבל לא בשאר וורידין עכ״ל וז״ל הרשב״א דהא דאסרינן הני חוטין נראה ודאי דבששחט הוורידין מיירי ואפ״ה דידא ודלועא צריכין חתיכה ומליחה לפי שאינן נגררין דרך הוורידין כלל ואינן אדוקין בו כו׳ וכמו שהעתיק ב״י בתחילת סי׳ זה ע״ש:

(יט) ונמשכות מאליהן בהיותו חם וכו׳ ז״ל אגודה פג״ה לכן צריך ליזהר בהן מאד לשולפן חמין ומי שאינו עושה כן לא יוכל לחטט הכל והן נשארים בצד שלפנים שקונין מן הטבחים עכ״ל וה״א בהגהת מיימוני פ״ז מהמ״א וכתב בהגהת סמ״ק וז״ל וכן היה נוהג מורי הרב יחיאל מפרי״ש שלא היה אוכל מאותה חתיכה כלל לפי שאין הטבחים זריזים להסיר אותם חמימי עכ״ל:

(כ) ומ״ש ונוטול הביצים ומעביר קרום שעליהם איכא למידק אמאי לא כתב לחלק בין תוך ל׳ לאחר ל׳ ואפשר דס״ל דאף תוך ל׳ צריך להעביר הקרום משום לא פלוג כדי שלא יטעו בין תוך ל׳ לאחר ל׳ מיהו דיעבד ודאי מותרין תוך ל׳ אפילו ליכא ששים וכן פסק בא״ו הארוך כלל כ׳:

(כא) ומ״ש וחוט המוח שבא מהראש כו׳ האריך ב״י וכתב דלא קי״ל הכי וכן נהגו העולם היתר בדבר ולא ראיתי מי שערער בו. וז״ל מהרש״ל ומ״ש וחוט המוח שבא מהראש כו׳ נראה דהיינו דוקא באחוריים עכ״ל ובמקצת ספרים לא גרסינן ליה כל עיקר: